לא מזמן פנו אלי קבוצה של בעלי בתים באחד ממושבי הדרום המתגוררים בבתים פרטיים שקנו בכסף רב רק לפני שנים אחדות. בעלי הבתים הציגו בפני בקשה להיתר שהגיש לוועדה המקומית אחד מחברי המושב הותיקים, להקמת פאב-מסעדה במבנה שעמד נטוש שנים רבות חלקה סמוכה לבתיהם וביקשו להתנגד לה. בצדק חששו בעלי הבתים בטענה, שהקמת פאב-מסעדה בסמוך לבתיהם יביא עימו מפגעי ריחות, רעש ומטרדים נוספים שיפגעו באיכות חייהם. בעלי הבתים גם ציינו כי חשוב להם לשמור על יחסי שכנות טובים עם התושבים הותיקים, מבקשי ההיתר, שזו היא פרנסתם.
מעיון קצר בתב"ע שחלה על המקרקעין ובבקשה להיתר, התברר כי במקרקעין מותר להקים את המסעדה המבוקשת. יחד עם זאת, התברר כי בבקשה להיתר ישנם מספר פגמים קלים, כגון גובה הגדרות, מיקום של מתקנים מסוימים וכד' – שום דבר שיש בו כדי להפחית את המטרדים שייגרמו להם כתוצאה מהקמת המסעדה.
לאחר שהסברתי להם שמכיוון שהבקשה תואמת את התכנית החלה, הם לכל היותר יוכלו להתנגד לפרטים קטנים בבקשה – שאם יתוקנו, המסעדה תוקם שם, בהתאם לתכנית. לכל היותר, יוכלו לעכב את הקמתה במספר חודשים ולהקשות על מבקשי ההיתר שאולי יתייאשו ויזנחו את כוונתם להקים את המסעדה.
בשלב זה התפתח דיון סוער בין בעלי הבתים באשר לאופן הפעולה. הרוב טענו שצריך להתנגד בכל מחיר. לעכב ככל הניתן את הקמת המסעדה ואולי לנסות לשבור את רוחם של המבקשים, אפילו במחיר של פגיעה ביחסי השכנות במושב. מנגד, מיעוט קטן מקרב בעלי הבתים טען שמבקשי ההיתר הם "מושבניקים עיקשים" שלא יוותרו לעולם על הקמת המסעדה, בוודאי לא אם אין מניעה חוקית להקים אותה. הם סברו שמאחר שאין מניעה חוקית להקים את המסעדה, וככל שניתן הוא לעכב את הקמתה, אין טעם להתנגד וחבל לפגוע בפרנסתם שכניהם הותיקים – לטענתם, יש לבחור בדרך של הידברות ולנסות להיפגש ולדבר עם בעלי המסעדה כדי למצוא פתרונות להפחתת וצמצום המטרדים.
עלי להודות, שעמדתי היתה כדעת הרוב. סברתי שמאחר שהמסעדה אכן עתידה לפגוע באיכות חייהם של בעלי הבתים הסמוכים לה, יש להתנגד לבקשה ולעשות הכל כדי למנוע את הקמת המסעדה, או אפילו לעכב את הקמתה ככל הניתן. הצעתי להם קודם כל להתנגד. אחר כך, תמיד אפשר לנסות להידבר עם מבקשי ההיתר ולפעול גם במישורים אחרים מולם. המיעוט הנחוש בקרב בעלי הבתים עמד על שלו וטען בתוקף שאפשר להסתדר גם בלי להתנגד ושאין צורך לפתוח במלחמה כדי להשיג שלום.
בסופו של דבר, הצליח המיעוט לשכנע את הרוב. בעלי הבתים החליטו לא להתנגד לבקשה ולהיפגש עם בעלי המסעדה כדי לבחון איתם אפשרות לצמצום הפגיעה בהם.
לפגישה שנקבעה לערב סתווי בחצר אחד הבתים, הגיעו שני יזמים, אחד צעיר ואחד מבוגר יותר , חמושים בעורך דין מטעמם, גרמושקות של הבקשה, ורוח קרב. כבר בפתח הפגישה, ביקשתי להדגיש שבעלי הבתים החליטו לא להגיש התנגדות ולא לעכב את הקמת המסעדה, כי הם בטוחים שמאחר שמדובר בשכנים למושב, ניתן יהיה לפתור את הנושאים המטרידים אותם בהידברות וברוח טובה וחיובית.
האווירה השתנתה מיד. ניתן היה לראות מתנועת הגוף של היזמים ועורך דינם – שהוקל להם. השריון הוסר והוחלף בנינוחות והקשבה. היזם המבוגר מבין השניים, ביקש להביע הערכתו לעובדה שבעלי הבתים בחרו שלא להתנגד. הוא סיפר להם, שזה אינו המיזם הראשון שלו – ותמיד, ללא יוצא מן הכלל, הוא נאלץ להתמודד עם התנגדויות. "כולם מתנגדים, לכל דבר. ככה זה אצלנו. קודם כל לתקוע ורק אחר כך לנסות להסתדר" אמר והוסיף "אנשים לא חושבים איזה נזק הם גורמים לצד השני. ופעמים רבות לא בצדק".
מכאן, זרמה הפגישה על מי מנוחות. בעלי הבתים העלו את חששותיהם והיזמים הציגו פתרונות ותשובות לחששות אלה. בנוסף, הסכימו לבדוק ולמצוא פתרונות לנושאים נוספים ולטענות נוספות שהעלו בעלי הבתים. עצם העובדה שבעלי הבתים לא הגישו התנגדות ולא מנעו או עיכבו את הקמת המסעדה, יצרה אצל היזמים מוטיבציה לשמוע את טענותיהם ולמצוא פתרונות לכל חששותיהם.
וכך, המסעדה תקום, ותשרת גם את בעלי הבתים, אך המפגעים שתיצור, צומצמו למינימום האפשרי, נשמרו יחסי שכנות טובים ולא פחות חשוב – עוד תיק לא הגיע לשולחנם העמוס ממילא של מוסדות התכנון.
בימים שלאחר מכן, הדהדה בראשי אמירתו של היזם – "כולם מתנגדים". ואכן כך. נראה שקיימת מוטיבציית יתר להתנגד לבקשות להיתרים ולתכניות. פעמים רבות ההתנגדויות מוצדקות ונדרשות. אך פעמים רבות ההתנגדות נובעת מחשש שאינו מוצדק, שנובע מחוסר הבנה או חוסר ידע באשר למבוקש, יחד עם תחושה ישראלית קיומית, שמישהו בטח מנסה לדפוק אותנו וכדי לא "לצאת פראיירים" חייבים להתנגד.
לעיתים הגשת התנגדות, היא תוצאה של סכסוך ישן בין הצדדים אבל תמיד, הגשת התנגדות, באופן אוטומטי יוצרת סכסוך בין המבקש לבין המתנגד. הגשת התנגדות מעכבת את ההליך התכנוני ומכניסה את הצדדים לזירת התגוששות שיכולה להימשך זמן רב. פעמים רבות, הצדדים הם שכנים, מכרים, בני משפחה, שגם לאחר סיום ההליך יצטרכו להמשיך לחיות ביחד.
האצבע הקלה על הדק ההתנגדויות יוצרת גם עומס על מוסדות התכנון, הוועדות המקומיות והמחוזיות וועדות הערר. גם לכך יש השלכות. המשמעות היא עיכובים רבים וסרבול הליכים בדרך לאישור בקשות "פשוטות".
אז מה עושים? קודם כל, צריך להגביל את האפשרות להתנגד. לצמצם את ההתנגדויות למקרים מהותיים בהם הפגיעה היא מהותית ומשמעותית. כי צריך להודות – לא כל הקלה של 10% בקו בניין או שינוי גובה קומה ב-10 ס"מ, הם פגיעה שצדיקה התנגדות ועיכוב של חודשים רבים באישור בקשה. לשם כך נדרש תיקון חקיקה.
בינתיים, יכולים מוסדות התכנון להבהיר באופן נחרץ ומפורש שהתנגדויות סרק או התנגדויות "זניחות" יידחו על הסף. גם אם הדבר לא פופולרי ולעיתים לא נוח פוליטית לחברי הוועדות המקומית (שהם נבחרי ציבור) לוועדות הערר יש את האפשרות גם לחייב בהוצאות מתנגדי סרק – דבר שיכול גם הוא להרתיע מתנגדים מלהגיש התנגדויות שווא.
בנוסף ניתן לשנות את אופן פרסום הבקשות להתנגדויות. כיום, הפרסומים נעשים באמצעות שלט מילולי, מסורבל, שמציג את המבוקש בבקשה להיתר באופן שאינו מובן למרבית התושבים שנתקלים בו. ניתן לשנות את אופן הפרסום לפרסום ויזואלי (כפי שקורה במספר מקומות באירופה למשל) באופן שיציג את הבקשה ויציג את המבוקש באופן גרפי, שכל מי שיעיין בשלט – יבין את המבוקש.
הבנת הפרסום, תביא להפחתת תחושת חוסר הודאות שגורמת לאנשים לחשוב שאם זה לא ברור – אז מישהו בוודאי מרמה אותם. ככל שהפרסומים יהיו ברורים יותר וויזואליים יותר – התנגדויות המגננה יפחתו.
לסיום חשוב להדגיש – מוסד ההתנגדויות הוא חשוב. לציבור יש זכות וחובה לשמור על מקרקעיו ולהתנגד לפגיעה בו. האמור מתייחס להתנגדויות סרק והתנגדויות שמהם ניתן להימנע, על מנת שניתן יהיה לעסוק בהתנגדויות האמתיות, לתת להן מענה ראוי ונכון ולקצר את לוחות הזמנים לאישור בקשות והיתרים.
*עו"ד אבי חסון עוסק בדיני התכנון והבניה ובהתחדשות עירונית, מלווה הליכי תכנון ורישוי מלווה ומייצג יזמים ובעלי בתים בקידום פרויקטים של תמ"א 38 והתחדשות עירונית.
