הכל אפשרי

צילום: יוסף לזרוף
איפור: גלית בוזגלו
שיער: יאיר דניאל
ייזום והפקה: קרן שרה חיות

אז איך מתמודדים עם כל זה ומצליחים לחזור למסלול?
״המוטו שלי בחיים הוא להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי״ אומרת ניני בחיוך. ״זאת הייתה שנה מאוד מאתגרת, אבל בין הטיפולים והכאבים הצלחתי גם לראות את הטוב, את היופי הגדול שיש באנשים ואת האהבה הגדולה של הסביבה אלי. זה נתן לי את הכוח לנצח את הבלתי אפשרי״. כשאילנית ניני (53) אומרת משהו, היא מתכוונת לזה עד הסוף. לראיה, את שנת הטיפולים וההתמודדות הקשה עם המחלה היא ניצלה לכתיבה של ספר עיצוב והשראה, לבית ולמשפחה, שעתיד לראות אור בקרוב. הכי קרוב שאפשר למוטו שהכתיבה לעצמה.
מי שמכיר אותה יודע שהיא עושה את הבלתי אפשרי גם בקריירה המקצועית שלה. ״אנשים קוראים לי ׳הלוחשת לקירות׳, אני נפגשת עם בעלי הבית, מקשיבה לסיפורים שלהם ומעצבת מתוך התשוקות שלהם והמקצועיות שלי, "הורסת" ובונה, מחדשת ויוצרת. מבחינתי זה כמו להגשים להם חלומות קטנים״.
היא מתגוררת בזיכרון יעקב, אמא לשתי בנות (״בוגרות ועצמאיות״, חשוב לה לציין), עוסקת בעיצוב פנים וגם מרצה, כותבת, יוצרת ופעילה למען הכלל ובמיוחד למען נשים. ״לעבוד בתחום עיצוב הפנים, יחד עם קבלנים ואנשי מקצוע מכלל התחומים, בדרך כלל גברים, זו עבודה מאתגרת ומעניינת כאחד. לא פשוט להיות אישה בין גברים ועוד אחת שמנהלת הכול ביד רמה, אבל בסוף הקבלנים שעובדים איתי הופכים להיות החברים הכי טובים שלי, אנחנו ממש כמו משפחה. אני עובדת בכל רגע נתון על 15 פרויקטים במקביל ובכל אחד מהם אני נותנת את נשמתי כאילו זה הפרויקט היחיד והכי מיוחד שלי״

אז איך הכל התחיל?
״המקצוע בחר בי עוד מבטן ומלידה, הגעתי מבית של אומנים אוהבי אסתטיקה ויופי. גדלתי בבית מעוצב להפליא, עם דגש ואהבה לפרטים הכי קטנים. בסיפור חיי שזורות הרבה תחנות מרגשות ומפתיעות שפשוט הגיעו לפתחי כמעט בלי מאמץ, אני אומרת כמעט כי תמיד יש צורך להתאמץ על מנת להגשים חלומות, אך כשאני מחוברת לאמת שלי ולאהבה האין סופית שלי לאנשים ועיצוב, אז באורח "פלא" החיים מחייכים אלי בחזרה.
זה התחיל כשהייתי תלמידה לעיצוב ב-״אורט קריירה״ בתל אביב. לחלוטין במקרה פגשתי את מנכ״ל המשביר לצרכן, לא פחות, ולמרות שהייתי רק בת 16, הוא זיהה את הפוטנציאל שלי ובחר בי לעצב את חלונות הראווה של כל הרשת, מצפון ועד דרום. בכל סניף אליו הייתי מגיעה היו מזהים ומעריכים את הקו הנקי והייחודי שלי. במהלך העבודה במשביר התחלתי לעצב גם את החופה שלי (״החתונה הראשונה שלי, אך לא האחרונה״, היא מדגישה). אנשים שראו את החופה המדהימה שיצרתי, רצו בדיוק כזו, וכך מצאתי את עצמי לפתע, שוב ללא תכנון מוקדם, מעצבת אירועים. מאוד נהניתי לפגוש אנשים, להכיר אותם ברגעים הכי מרגשים שלהם ולהיות שם בעבורם, הרגשתי זכות גדולה לעשות את זה וכל חופה שעיצבתי גרמה לי לאושר גדול.
לכל אורך הקריירה שלי אני משתדלת להתקדם ולא להישאר רק בנישה אחת. אני מזהה פוטנציאל ומיד קופצת עליו כדי להתקדם ולא לדרוך במקום. כך יצא שבגיל 21 פתחתי חנות פרחים בזיכרון יעקב. היום כשאני רואה את כל העיצובים הפופולריים והעדכניים המשלבים פירות, עלים, קיסמים ועוד פתרונות מקוריים, אני מתמוגגת מאושר כי כבר אז, בשנות ה-90, כשנגמרו לי הפרחים בחנות ולקוחות התעקשו לקבל משהו בכל זאת, הייתי מעצבת להם זרים מיוחדים מפירות, עלים וכל הבא ליד.
איזה אירוע השפיע על הקריירה האישית שלך יותר מכול?
״יש המון סיפורים שהשפיעו על הקריירה שלי, אך אתמקד באחד שקרה עוד לפני שהיא התחילה. כשהייתי תלמידה צעירה, אחת המורות שלי אמרה לי ואת המשפט הנורא ״ממך לא ייצא כלום״, זה גרם לי לדרייב אדיר ולרצון להוכיח לעצמי ולעולם שאני הכי טובה כמו שאני ושיש בי פוטנציאל גלום שרק מחפש לפרוץ החוצה, כמו יהלום לא מלוטש. מאותו הרגע ועד היום למעשה, לא הפסקתי ללטש את היהלום שנקרא אילנית ניני״.
קריירה לצד חיי משפחה ואימהות – מה סוד ההצלחה בעינייך?
״אני מאמינה שקריירה ומשפחה חד הם, כשטוב לי בקריירה זה מקרין החוצה וכולם זוכים. המשפחה מקבלת אימא שמגשימה את עצמה, אימא מאושרת, אימא שמהווה דוגמא אישית לבנותיה. הבנות שלי היו חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי, הן לעולם לא היוו מכשול להגשמה, הן הגיעו איתי לאירועים, למדו וחוו בעצמן וכיום הן נשים חזקות, עצמאיות ומובילות את חייהן בזכות עצמן.
השנה יום האישה בסימן "כחול לבן", אירועי ה-7 באוקטובר מעצימים אצל כולנו את הצורך בהעמקת הזהות הישראלית-יהודית שלנו. כיצד זה בא לידי ביטוי אצלך ברמה האישית והמקצועית?
״כפקידה פלוגתית בעברי הרחוק בגולני, כשפרצו אירועי ה-7 באוקטובר, הרגשתי את האדמה רועדת תחת רגלי. לצערי איבדתי חברים והבנתי את החיבור המדהים שיש בעם הזה, במיוחד ברגעי משבר. התנדבתי לעזור בכל מה שיכולתי והתרגשתי מאוד כשפנו אלי לעצב חדר זיכרון לחייל שנהרג ב-7 לאוקטובר. במקביל, עיצבתי גם חדר עבודה למפונים מהדרום והצפון על מנת שתהיה להם פינת עבודה נעימה וחמימה. את הכול עשיתי בהתנדבות מלאה ובאהבה אין סופית לעם הזה ולמולדת. באחד מימי המלחמה הקשים בהם איבדנו רבים וטובים מבנינו החלטתי להכניס את הזווית העיצובית שלי לאירועים הקשים – עיצבתי עץ משאלות ליד הבית של הורי. העץ היה מקושט בשקיות בצבעים כחול ולבן עם דגלי ישראל שאנשים יכלו לכתוב ולהכניס אליהן משאלות וברכות לחיילים, לחטופים ובאופן כללי להביע תפילה לתקווה שאנחנו כל כך צריכים בתקופה הזאת. בהמשך עיצבתי את העץ עם כפפות וסרטים צהובים וכתבתי עליו ״לא נרים ידיים עד שכולם יחזרו״ וכעת הוא מעוטר בלבבות אדומים. העץ הפך למוקד עלייה לרגל, תלמידים מגיעים אליו לסיורי למידה וכותבים את מה שהם מרגישים. היום יש עוד כמה עצים כאלה בערים שונות בישראל.

מה המשמעות של יום האישה בעינייך?
״אני לא אוהבת את כל התיוגים האלה כמו "יום האישה", "יום האהבה", "ולנטיין" ואחרים. אני מאמינה שכל יום צריך לאהוב, כל יום צריך להגשים ולהיות נוכחת. כל יום הוא יום מיוחד. בכל בוקר כשאני קמה, אני חושבת איך להפוך את היום שלי לטוב יותר״.
כאישה עם קריירה מרשימה מאחוריה, מה תרצי לומר לנשים צעירות בתחילת דרכן המקצועית?
״לא לפחד לחלום. בהרצאה שלי ״להעז לחלום ולהגשים ולנצח״ אני אומרת לנשים – אם כבר יש לך את החלום, תאמרי אותו בקול, תצעקי אותו, אפילו אם זה רק בינך לבין עצמך – תמיד יהיה מי שישמע. ואחרי שחלמת ואמרת, תעזי גם להגשים, מקסימום זה יצליח.
מה ה-"אני מאמין שלך"?
״אנרגיה טובה, חיוך, הקשבה והכלה פותחים כל דלת״.