המספרים מוכיחים: בכל הקשור לספורט, ישראל מפגרת אחרי vמדינות המפותחות ולא בכדי. בעוד שבגרמניה, ארה"ב שוודיה או איסלנד השכילו כבר מזמן להבין את חשיבותם של מתחמי הספורט והפנאי הקהילתיים, נדמה שבישראל הממשלות והרשויות המקומיות הציבו, ומוסיפות להציב, את הנושא נמוך מאוד בסדרי העדיפויות ומתעלמות מהעובדה הידועה שבריאות גופנית ובריאות נפשית אחת הן. האדריכל מידד גנדלר, שותף במשרד האדריכלים V5, עם תובנות על הגורמים למגמה ורעיונות שיכולים להיטיב עם המצב.
נדמה כי מדינת ישראל זנחה את הרעיון של ספורט כמקדם חברתי-קהילתי. לראיה, ילדי ישראל פעילים בממוצע כשמונה שעות בשבוע, נמוך בהרבה ממספר השעות שמשקיעים חבריהם האירופאים. מדינה, שהמשאב היקר ביותר שלה הוא תושביה, אינה יכולה לזנוח במודע את הגוף והנפש של ילדיה וכפועל יוצא של בוגריה, אך זה המצב.
בעוד שבמדינות המערב היחס בין מספר התושבים למתקני הספורט והפנאי הוא אידיאלי והאפשרויות כמעט בלתי מוגבלות, המצב בישראל שונה בתכלית וממגוון סיבות. האדריכל מידד גנדלר, המתמחה בתכנון מרכזי פנאי וספורט ושותף במשרד V5 אדריכלים סבור שאחת המרכזיות שבהן היא העובדה שעל אף שהמודעות לפנאי וספורט נמצאת בישראל בשיאה, לא המדינה ולא הרשויות מגדירות אותם כתשתית עירונית הכרחית בעוד שמעמדם וחשיבותם צריך להיות זהה לכבישים, בתי הספר, גני הילדים, המרפאות ושאר התשתיות העירוניות שהן MUST בכל עיר.
"רבים ממתקני הספורט העירוניים בארץ נבנים בשיטת ה- BOT (Build-Operate-Transfer) מהסיבה הפשוטה שרבות מהרשויות לא מסוגלות תקציבית לבנות או לתחזק אותם לאורך זמן", מסביר גנדלר. "היזם מקבל זיכיון מהרשות המקומית לממן, לתכנן, לבנות ולהפעיל את המתקנים לתקופה קצובה, לרוב כ-25 שנה שכוללות גם את תקופת ההקמה, שבסופה המתקן חוזר לידי הרשות. לאורך כל התקופה מקבל היזם המפעיל זכות לגבות תשלומים ממשתמשי המתקן, בהתאם לתנאי המכרז, וזאת על מנת להשיב לעצמו את ההשקעה בבנייתו, אחזקתו וכן מרכיב רווח. הבעיה מתחילה בכך שיזמים לא ניגשים מלכתחילה למכרזים: הרשויות לא מציעות תמריצים מספקים, הפרויקט נתפס בעינם כלא כלכלי וכפועל יוצא המפסידים הגדולים הם התושבים שנותרים ללא חלופות ברדיוס סביר".
לשיטתו של גנדלר, הבעיה נעוצה בתב"ע ובהגדרת תכליות המתחם העתידי: "התב"ע לא תמיד מותאמת להכלת תכליות נוספות כמו מרכז מסחרי או מרכז דיור מוגן שיבנו כחלק מהמתחם ויגדילו משמעותית את שורת הרווח של היזם. לרוב הרשויות מתעוררות רק אחרי שהתב"ע כבר אושרה והסבירות שניתן יהיה לשנותה ולהתאימה בפרק זמן הגיוני היא נמוכה. כך הפרוייקטים נגררים שנים ארוכות מעבר למתוכנן, לחלקם אין אופק ואחרים נופלים עוד לפני שבכלל קמו. חובתן של הרשויות היא לתכנן מראש את התב"עות בצורה חכמה ויעילה שתמשוך את היזמים, לפעול לקידום תכנון נכון. בפועל אין הפקת לקחים או תהליך למידה כמו גם מהצלחות של רשויות מקבילות וממקרים קודמים בתוך הרשות עצמה וחבל."
גנדלר סבור שהגדרת התב"עות תחולל שינוי משמעותי וטטיב עם כל הצדדים: "ברגע שהדברים יכנסו למסלול הנכון ויזמים יסתערו על המכרזים, הרשות המקומית תוכל גם להתנות כחלק מהמכרז תנאים, כפי שקורה בפועל ברשויות החזקות. חלקן דורשות מהיזם לסבסד מנויים לתושבי האיזור, או לחילופין להקצות חלק מהמתקנים, בזמנים מוגדרים, לטובת פעילויות הרשות למען הקהילה. כיום המפה אינה מאוזנת: בחלק מהישובים התושבים מקבלים שירותים ובאחרים, הפחות חזקים, השירותים נמנעים מהם למרות שמדובר בתנאי בסיסי".
"הנושא מצריך חשיבה כלל מערכתית- הוצאת תכנית לאומית והעלאת הנושא החשוב לסדר היום", סבור גנדלר "החשיבה צריכה להיות זהה לזו של משרד החינוך שבוחן את פריסת בתי הספר במרחב הציבורי. כך צריך משרד ממשלתי – משרד הספורט – לבחון את פריסת מתחמי הספורט הקהילתיים.. ממש בדומה לתשתיות חינוך (בתי ספר, גני ילדים, מעונות יום), כל שכונה גדולה זקוקה גם לבריכה קהילתית ו/או מרכז ספורט".
חינוך לפעילות גופנית מגיל צעיר הוא אקוטי ליצירת חברה בריאה גופנית ונפשית, הוא גם יכול לחולל שינוי תרבותי אבל לא רק- כפועל יוצא גם התפוסה בבתי החולים למשל עתידה לרדת. "החשיבה חייבת להשתנות, מתקני ספורט קהילתיים (גם אם מתופעלים על ידי גוף פרטי) צריכים להיבנות בסמוך לבתי הספר והגנים ולשמש כחלק מהמערך החינוכי לטובת פעילויות ספורט המשלימות את החינוך העיוני" מסכם גנדלר.
